עמירם לוין
ג'ינו היקר,
אתי, עדי, נטע, נועה, גבי והמשפחה כולה,
בשבילי, בשבילנו, ג'ינו לא היה אגדה, הוא היה חבר ולוחם.
בשבילכם הוא היה בעל, אבא ואיש המשפחה.
בשביל מדינת ישראל היה מופת לנועזות מעבר לקווי האויב והדמיון.
אומרים שאדם חי כל עוד יש מישהו שזוכר אותו,
ג'ינו יחיה בקרבנו עוד הרבה זמן ואצלכן עוד אפילו יותר.
החוויות המשותפות, הבדיחות, המבצעים, ובעיקר החברות ימשיכו ללוות אותנו.
נכון, פופי ימשיך לבד את הסיפורים והבדיחות, אבל ג'ינו ילווה ויהיה שותף.
ג'ינו, אני זוכר את תקופת השרות בצוותים מקבילים ואיך אנחנו הקיבוצניקים נראינו לך עוף
מוזר, ובייחוד חיוור. כשניר ניצן וגדי סקולניק היו מאמנים קרב מגע וצוחקים עלינו שמעולם לא
קיבלנו סתירה ולא נתנו סתירה, היית מיד קופץ, "הם לא קיבלו ולא נתנו אני כן".
פעם אמרת לי שאתה רוצה להיות חייל באוגנדה, לשאלתי למה?
השבת שאתה רוצה להיות הכי בהיר והכי חכם.
בסוף השבוע היית מספר כמה אתה מבסוט שאתה בצוות אבשה ולא בצוות גיורא, כי בצוות
גיורא הולכים ורצים גם יותר קילומטרז' וגם יותר מהר.
ועוד ועוד.....
על המבצעים אי אפשר להרחיב, אבל ההתפתחות העיקרית והמשמעותית הגיעה כעשר שנים
לאחר השרות הסדיר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה כשל חיל המודיעין.
השיטות הישנות והמקובלות לא הספיקו ולא סיפקו הסחורה.
ג'ינו, אתה וחבריך, ביניהם פופי, אבי דיכטר ועוד מתי מעט פתחתם את השער ואפשרתם
להגיע כמעט לכל מקום. היית שותף לפיתוח יכולות ושיטות שלא רק אפשרו להגיע לאן
שהגעתם, אלא ואולי חשוב לא פחות, נתתם את הביטחון לראמ"ן, לרמטכ"ל, לשר הביטחון
ולראש הממשלה, לאשר ולאפשר להגיע למקומות הללו.
מטבע הדברים, התפתחו אגדות ופולקלור שהמרחק ביניהן למציאות הלך והתרחב במשך הזמן,
והאמת ג'ינו, לא טמנת ידך בצלחת.
אימצת בחום את גישתו של חיימקה לבקוב ז"ל, שכאשר היו מערערים על העובדות, היה נוהג
לומר ספק בתוכחה ספק בשאלה, " אתה רוצה ויכוח או סיפור".
ככה אהבנו אותך ג'ינו, כפי שאתה, גם לוחם, גם חבר, וגם מספר סיפורים.
אתי והבנות,
זכיתן לאב משפחה חם, אוהב ומחבק, שבטוח כי הטביע בכל אחת מכן חלקים מליבו הרחב,
חוכמת חייו וטוב ליבו.
נוהגים לסיים באמירה " שלא תדעו עוד צער", אבל אנחנו יודעים שהחיים יותר מורכבים,
ואם יעז ויופיע הצער, עמוס בתרמיל הצרות שעל גבו, אז דעו שאנחנו החברים של ג'ינו נהיה
לצידכן לגרשו.
היה שלום חבר יקר.
