הספדים

הספד ל-30 אסתר ג'ינו

יוסי שלי, דוד יוסף של המשפחה וג'ינו של כולם.

תמיד ידעתי שאתה אדם נדיר, מן ציפור משונה שאין כמותה.

המאפיין הגדול בחברה איתך היה צחוק עד דמעות,

סקרנות והשתוממות מסיפוריך שהיו מעבר לכל דימיון.

אהבתי להיות לצידך ולהזכיר לך בדיחות וסיפורים

ובעיקר אהבתי את סיפוריך בשפה הערבית שהיתה לך כשפת אם.

לצערי – בחודשים האחרונים לחייך – הבדיחות והסיפורים הלכו והתמעטו,

היית עצוב ומכונס, כבר לא היה לך עניין וחשק, אלוף המילים נדם!

בבית החולים, לקראת סוף 18 הימים בהם היית מאושפז,

בקושי הצלחנו להבין את מה שניסית לאמר, רק מילה פה ושם, כמו –

הביתה, לחזור לתפקד, להיות חזק,

ואמרת לי – אוהב אותך ושוב, ומת עלייך.

מה שהכי ריגש אותי שבקושי הכי גדול שלך,

מצאת את הכוח והיה חשוב לך להגיד לי מילים של אהבה,

זאת המתנה הכי נפלאה שיכולתי לקבל ממך ולנצור אותה – אהבתך!

המוות שלך בכלל לא היה בתסריט שלנו,

הרופאים אמרו ש'מחכה לנו עוד מסע ארוך ומייגע'.

אמרת לי לא פעם – שכשמאבדים את הלב מגלים אותו מחדש, כל כך צדקת!

היית לי השעון המעורר, הזיכרון והביטחון ולבנות היית אבא שאין שני לו.

בכל יום הולדת נתגעגע ונחסר את המכתבים מלאי הרגש והאהבה שכתבת..

ראיתי את מאות החברים שזרמו למסע ההלוויה שלך ובמהלך השבעה,

שלהם היתה משמעות ענקית עבורנו והם אלה שמאששים את האמירה:

'חברים זה לא רק בדיבורים ולא רק בשמחות'.

אהבתי ואוהבת את חבריך – מלח הארץ, מיטב הנוער,

אין ספק שזכיתי ואני מעריכה את המתנה הנפלאה הזו.

היום החברים שלנו, עוטפים ומלווים אותנו באהבה ובדאגה,

ועל כך אני מודה מעומק ליבי.

כולם בלי יוצא מן הכלל מספרים ואומרים את אותם הדברים עליך –

איזה לב ענק ונשמה גדולה.

בכל עת היית מוכן לעזור ולהירתם בשעת הצורך,

איזה חבר אמת היית, ועל חוש ההומור והיכולת הסיפורית שלך,

היית במרכז תשומת הלב בכל אירוע וכולם רצו בקירבתך.

לא אשכח לעולם את תמיכתך בי כשחליתי לפני שש שנים,

מסירות, נאמנות ללא גבולות, עשית מעל ומעבר. ועל כך אני אסירת תודה.

כעת הבנות יתומות מאבא - הכי מקסים, דמות צבעונית, עוצמתית ומיוחדת

ואני אלמנה מבעל, וחבר.

אתה בליבנו לעד, תחסר לנו, נזכור אותך בגעגוע...