דויד (לופו) ליפיץ
יוסי, אחי הבכור, כך קראתי לך.
ליד ביתך, במורדות המושבה הגלילית, ליד הכנרת, בין מטעי הזיתים, האבוקדו והכרמים
שכה אהבת, אנו סובבים אותך, יוסי, משפחתך וחבריך.
רגבי אדמת הגליל עוד מעט יאספו אותך אל תוכם, בשקט, בדממה ולא נודע כי בא אל
קירבם.
עומדים מסביבך, בעיקר שותקים, מאז אתמול
יממה אחת בלבד חלפה מאז בא המבשר על משכבך
הנשימות היו קשות עליך
המוות התדפק על דלתך
פרץ בסערה ולא חיכה
לא המתין ולא הרפה
עד שלקח את שרצה.
הפעם הראשונה שאני פוגש בך הייתה, אם זכרוני אינו בוגד בי, בשנת 1979.
נחמיה תמרי )מפקד היחידה(, קרא לך לדגל והחזיר אותך לשירות קבע. להקמה והובלה של
פעילויות מבצעיות ייחודיות, פורצות דרך. אתה ואחיך פופי מתהלכים בשבילי היחידה כמו
שני טווסים, חייזרים, שונים ומבוגרים יותר מכולנו, מכול סביבתכם. אתם כמעט בגילו של
נחמיה. מסביבכם מתקבצות כול פעם קבוצה קטנה אחרת של לוחמים, "שותים" בצימאון את
הסיפורים והבדיחות שלכם.
אם יד על הלב, לא ידעתי, אז, איך "לאכול" אתכם. אבל משהו בפנים, מהבטן וגם מהראש
התאהב בכם ממבט ראשון. אי אפשר היה שלא ללכת שבי אחריך. דמות כריזמטית אפופת
מסתורין, מלא חן וקסם, דמות מרתקת וממגנטת.
התהלכתם, ביחידה, מחד, כמבוגרים אחראים ומקצוענים ומאידך, כמו שני "בדרנים" "מספרי
סיפורים במדים", שתענוג גדול לשהות במחיצתם.
שנת 79 הייתה תקופת היכרותנו הראשונה, אך רק מבוא להיכרות וקשר קרוב ועמוק יותר
שהתהווה ונוצק בסוף 1981 . זר לא יבין את החיבור העמוק שנוצר בינינו בתקופה ההיא.
אתה ופופי סיימתם בשלום זה אתה פעילות מבצעית מאתגרת וענפה, שהכניסה אתכם לדפי
ההיסטוריה של היחידה – שלאחריה יצאתם לחל"ת.
אני באותה תקופה רס"ן צעיר, בן 26 .צעיר מכם רק ב – 6 שנים. אבל נראיתם לי מדור אחר,
דור הפלמ"ח. לא מתמסרים בקלות להובלה.
באותה עת, אני מוביל פעילות מבצעית שנאלצה לעבור שינוי בתסריט. הבנתי מיד שעל מנת
להצליח אני חייב לרתום אותך ואת פופי לצדי. חייב זה אומר עכשיו, היום, לא מחר.
האחריות המבצעית על כתפיך הייתה עצומה, במידה רבה לא יכולת להתחלק אתה עם אף
אחד למעט עם פופי ואתי.
התקשרתי אליך ונפגשנו עוד באותו הערב. ביקשתי ממך להצטרף.
השבת בלי להסס שאתה ופופי מצטרפים. עזבתם הכול, זה ממש לא היה מובן מאליו,
במיוחד לאור העובדה שרק עכשיו סיימתם פעילויות כול כך אינטנסיביות בעלות סיכון לא
מבוטל.
ביקשת ממני, להסדיר, רק דבר אחד. שמישהו ישוחח עם אבא שלך פנחס ויסביר לו מדוע
אתה נאלץ לחזור מידית לשירות ולהפסיק את העזרה בפרנסת המשפחה, אם אינני טועה,
סייעת בגידולי האבוקדו והמנגו. חיבקתי אותך חזק ואמרתי לך שאני חב לך ולפופי חוב גדול
ולא אשכח לכם זאת )לעולם(.
התקשרתי לאבשה שלמחרת כבר שוחח עם אבא שלך. רתמנו גם את רפול למלאכת
השכנוע שהגיע לבית המשפחה. רפול לקח את פנחס אביך, אנגז'ה, שלוב ידיים להתהלך
בשבילי מגדל, מנסה לשכנע אותו בחשיבות ובצורך שבחזרתך המידית לפעילות מבצעית.
פנחס שאל בתמימות את רפול, האם הפעילות מאוד מסוכנת ? רפול ענה כדרכו, בפשטות
האיכרית שלו, שאולי יוסי לא תחזור. התבדחנו על כך רבות מאז. אביך, לא יכול היה, כמובן,
לעמוד בלחצים שהפעילו עליו רפול ואבשה ונתן את הסכמתו.
"כשאנחנו שרים, שיר פשוט ועניו
בזיוף הקולות, אך בהולם הלב..."
"הרעות הצומחת בכול מטר שכאן
היא רעות של אמת,
יש בה בכי ושירה
זהו בית היוצר, זה הרי הסדן...."
שם, יוסי, בערב ההוא במגדל, נולדה החברות, נוצקה הרעות בינינו. בילינו יחד ימים רבים
ואולי נכון יותר לומר, בלילות רבים, ארוכים וחשוכים. קשר שנמשך כמעט 40 שנה.
זר לא יבין את החיבור העמוק שהיה לך יוסי ולהרבה אנשים נוספים שעומדים כאן היום
,למקום שבו נולד השיר, שבו היית שותף לאחרים לכתיבת המסורת וההיסטוריה של מעבר
לנהר הסמבטיון.
עם הצניעות הראויה, חשוב לומר שעשית דברים גדולים ונועזים לביטחון עם ישראל. היה
תענוג גדול לחלום אתך ועם עוד לוחמים רבים ולממש ביחד את החלום – שהיה לעיתים על
גבול "מעטפת" האפשרי מבחינות רבות.
פתגם סיני אומר: שהרבה יותר קל לתאר את ההר ממרחק מאשר מהפסגה – כלומר,
מעמדת המטפס. תמיד היית מטפס, לא ישבת אף פעם ביציע. תמיד היית השחקן הראשי
בהצגות - בפעילויות המבצעיות. הלכת במישורים וטיפסת כמעט על כול הר אפשרי. יחד עם
זאת, ידעת בחוש ההומור המדהים שלך לתאר בדרך המיוחדת רק לך את חוויות הטיפוס
במעלה ההר.
חוש ההומור שלך לא עצר בגבול. לעיתים התערבבו בסיפוריך המציאות והדמיון. במקרה
שלך המציאות באמת עלתה על כול דמיון ולא הייתה חשיבות לדייק בפרטים ובעובדות.
במידה רבה היית "תופעת טבע".
היית לקוח כאילו מתקופה אחרת – שייך לדור אחר אולי דור העלייה השנייה כפי שאמר לי
שי אביטל.
היו בך יוסי תכונות אופי ואישיות רב גונית – לא שגרתית. חשבת מחוץ לקופסא, הכול עם
שילוב של לזרום, לא בכבדות. אבל מעל לכול יוסי היית בעל אישיות כריזמטית ומרתקת.
עשית את הדברים, תמיד, Way Your.
היית כמו ספר מרתק אם רק יידעו איך לקרוא אותך. לצערי אינני יכול לחלוק אתכם מסיבות
מובנות את פעילותו ומעלליו של יוסי באותן השנים.
האמינו לנו, למי שהיו לידו בתקופה ההיא, ויש רבים שנמצאים כאן היום, בתקופה שיוסי היה
על האולימפוס, ומעלליו רבים כול כך, שצריך ספר עב כרס בשביל לספר את כולם.
חיית יוסי 69 שנים מרתקות. זכיתי להלך לצדך בחלק מהן. אני נוצר המון רגעים קסומים
אתך. הייתה בך תאוות חיים, סקרנות וחוכמת חיים, ישירות ולפעמים בוטות, היה בך "הר
געש" פנימי ולבה רותחת שלקחה אותך לגבהים עצומים ולעיתים פגעה בסובבים אותך. אך
מעל הכול היה לך חוש הומור נפלא ויכולת נדירה לספר סיפור. היית התסריטאי, הבמאי
והמפיק של מסע חייך. לכול מקום שהגעת היית מרכז האירוע.
סיפרת לנו אין ספור בדיחות, היינו קהל שבוי בקסמך. צחקנו שעות במחיצתך. איך אמרת לי
לא מזמן ?
זה בסדר לכעוס על אלוהים – אבל תדע שהוא לא מתרגש מזה.
השנתיים האחרונות היות קשות לך מאוד. הלב היה נצבט לראות את המבט העצוב הנשקף
מעיניך. אלה היו שנים שנפשך לא ידעה מנוח, תחושה שנשאת מטען כבד. טעמת וחווית
פעמים רבות את טעם ותחושות ההישג, ההצלחה ואפילו תחושה של אושר, אך גם טעמת
את תחושת הכישלון והאכזבה.
ביום שישי האחרון כשברוך ואני ביקרנו אותך, עוד הספקנו להתבדח ולראות אותך אפילו
מחייך. כשנפרדנו, הדיבור היה קשה לך, נישקתי אותך והחזקת ארוכות את ידי, בעוצמה ורק
חייכת. כך נפרדנו.
היה מרגש לראות את המסירות הרבה בה טיפלו בך אתי והבנות, נטע, נועה ועדי.
עכשיו בערבו של יום, כפי שהיית אומר לי, המציאות שבה אנו חיים חזקה מכול, פועלת
ומזיזה אותנו הלאה, קדימה ואינה מאפשרת לנו לשקוע.
יוסי, כולנו פה חבריך, כפי שנאמר בשיר, מוחאים לך כף על ביצועים נקיים לאורך כול כך
הרבה שנים. עם ישראל חב לך חוב גדול על תרומתך הייחודית לביטחון ישראל.
תודה לך איש יקר, על המסע המשותף והמרתק באותן השנים.
הגעת לתחנה האחרונה – מצא קצת שקט ושלווה לנפשך ונוח לקץ הימים.
אוהב אותך אחי הבכור,
לופו
